קמפינג נווה קרני

סיפור הצלחה שהפך לסיפור אהבה

איך טיול אחד לצפון הארץ, שינה את חיי לנצח.

זוהי חוויתי האישית על הצפון באופן כללי והגליל העליון בפרט.

שמי איריס, נולדתי בגבעתיים וחייתי שם בתא משפחתי קטן עם הורי ואחי את כל שנות ילדותי, גרנו בבניין קומות, אנחנו בקומה שלישית... וחיינו... לא ידעתי כמה אפשר לחיות אחרת בזמנו.

בגיל עשרים, אחרי השירות הצבאי, עברתי לתל אביב, הרגשתי שאני צריכה למצוא את עצמי, היה חסר לי משהו בלב, משהו שימלא אותי.

התחלתי ללמוד עיצוב תעשייתי ובמקביל עבדתי שתי משמרות כמלצרית וברמנית כדיי לשלם על המחייה, הדירה והלימודים- בילויים לא באו בחשבון באותה תקופה.

הרגשתי שאני עוד לא שם, הלב שלי לא מלא, להיפך, הוא מרוקן עוד יותר מאשר כשהייתי בגבעתיים, אין לי זמן לנשום ולחיות.

את הלימודים סיימתי, בקושי- אם להיות כנה, וכדיי להשתחרר מהעול הנפשי שהצטבר בשנים האחרונות, חברותיי ואני החלטנו לנסוע צפונה ולטייל כמה ימים בטבע, לנקות את הרעלים העירוניים ופשוט להתאוורר משנות הלימודים במכללה והעבודה הקשה. 

לקחנו כמה בגדים, מחצלת, אוהל ונסענו צפונה. כשהגענו לאזור הגליל עצרו בתחנת דלק, שם עבד סטודנט חמוד שהכווין אותנו לכל המקומות המקסימים בגליל, מפל סער ונחל שניר, כנפה ולבנה בכפרים ברמת הגולן, עשינו טיולים רגליים סתם ככה למרגלות החרמון וישבנו על שפת נחלים בשיחות ארוכות ומעשירות לתוך הלילה.

ביום הרביעי לטיול פגשו בחורה מקסימה בשם מוריה ושהתחברה אלינו מיד, סטודנטית שבאה ללמוד במכללת תל חי עבודה סוציאלית היא סיפרה איך עברה לצפון מבאר שבע. היא סיפרה כמה חששות ופחדים היו לה, איך השכרה דירה בקיבוץ עמיר ואיך הכירה לאט, לאט את כל הפאבים המתוקים והפינות ישיבה הנסתרות ליד הנחלים ובעיקר המון אנשים צעירים שמתחילים לבנות את חייהם במקום הקסום הזה בארץ.

באותו לילה ישנו בקמפינג נווה קרני בקיבוץ עמיר, בקיבוץ בו מוריה גרה, פתחנו אוהל על הדשא הירוק ומאיר ויואל המפעילים המקסימים של המקום נתנו לנו גם מזרונים כדיי שיהיה יותר נוח.

שכבנו כולנו על הדשא הנעים והסתכלנו על הכוכבים המנצנצים בשמיים השחורים- ואז זה היכה בי! אני רוצה לראות כוכבים מנצנצים כל לילה ולהריח ריח של דשא ופרחים כל יום! זה המקום שלי, פה אני צריכה לחיות.

חבר'ה, זה היה לפני שנתיים. היום אני נשואה באושר עם תינוק בדרך, גרה בקיבוץ בגליל, מוריה עדיין איתי, החברה הכי טובה שלי בעולם... והכי חשוב- הילד שלי, שיוכל לרוץ בדשא ולעולם לא יצטרך לרדת שלוש קומות, לקחת אוטובוס ומשם ללכת שעה ברגל רק כדיי לראות קצת ירוק באיזה פארק.

אז תודה לחברות המקסימות שלי שהוציאו אותי מהכור התל אביבי בכדאי לטייל בצפון, לסטודנט בתחנת דלק, למוריה שנכנסה לחיי ולקמפינג נווה קרני מאיר ויואל הנחמדים ששם הכל התחבר ביחד.